"בימים הראשונים היה קפה שחור באופן סדיר, אותו בישלו, כנראה, באחד החדרים המאולתרים בחצר. כאן הכינו גם את הפיתה היומית (בצק שטוח). הודות ל'צלב האדום הבינלאומי' או ארגון אחר היו גם שימורי אפונים, ריבות ודגים מלוחים. הילדים והזקנים זכו לעיתים לקבל גם תפוח עץ או ראש בצל. רעב היה רק בשבועות האחרונים, אחרי ה-31 בדצמבר, התקפת אנשי 'צלב החץ' ועד אמצע ינואר."
(פרידמן טיבור מאיר Friedmann Tibor)

"לא יכולים לומר, שהאנשים לא היו רעבים, אך לא היה רעב של ממש. כל יום קיבלנו פרוסת לחם דקה ועליה שכבה עבה של ממרח כבד."
(אסתר אלכסנדר Eszter Alexander)

"בחצר הבניין הוקם מטבח ענקי. סביב אמצע חודש נובמבר סופקו שלוש ארוחות יומיות לאלפיים איש בערך. אשת אפלר שנדור (Eppler Sándorné), אשת וידר מנו (Widder Manóné), אשת פרקש רוזנפלד
(Rosenfeld Farkasné) ואשת שר טיבור (Scheer Tiborné ) היו הטבחיות הראשיות והן נעזרו בהכנה בעוזרות, מגישות ונשים ובחורות שוטפות כלים. בימים הראשונים בעלי היכולת שילמו לנו סכום כלשהו עבור הארוחות השבועיות. מסכומים אלה השתדלנו לרכוש תלושי מזון. עד אמצע דצמבר הכול פעל כשורה, אולם אז המלאי הלך ופחת. גם ההובלה היוותה בעיה והאחראים על הספקת המזון נאבקו בקשיים גדולים."
(שאלאמון מיהיי Salamon Mihály)

"בעליית הגג של ה'מזרחי' וגם אצל קבוצות אחרות התקיים קורס אינטנסיבי ללימוד השפה העברית. המדריכים הִרצו בפני בני הנוער לפי רמות הגיל שלהם, בעיקר על נושאי הציונות. במרתף האורתודוכסים התקיים לימוד אינטנסיבי של התלמוד."
(פרידמן טיבור מאיר Friedmann Tibor Méir)

" באחד בדצמבר 1944 הגעתי לבית הזכוכית וב-18 בינואר 1945 שוחררנו.

בית הזכוכית נוצל עד הסנטימטר המרובע האחרון. בצדו האחורי ניצב ביתן חד-קומתי פשוט ששימש את שומר הלילה. החדרים, המרתף ועליית הגג הותאמו לשימושים שונים. בארבעת הצדדים היו מרחבי אחסון שונים בכמה מפלסים ואלה הפכו לאכסנייה מדרגה שלישית. הם היו מלאים דרגשי שינה. היו שניים או שלושה תאי שירותים. מאוחר יותר התקינו נוספים. אמנם, הייתה שם מערכת מים זורמים, אך למרות זאת התנאים היו נוראים. התקינו שתי מקלחות מאולתרות מפח וחיברו ברזים חדשים. לא חסרו בבית בעלי מלאכה מכל הסוגים. נוסף על כך היו גם סככות גדולות יותר, בהן הותקנו מחיצות של עץ.
בתוך כל התוהו ובוהו הזה ניסיתי למצוא את דרכי. יום אחד ביליתי אצל הדתיים עד שמצאתי את ידידי מן 'הנוער הציוני' בעליית הגג. במפלס עליית הגג השתכנו בצפיפות יותר ממאה איש ובכל זאת שם היה נוח יותר, כי רצפת העץ לא הייתה קרה כל כך. נוסף לכך, שם היה הדוד הגדול של ההסקה המרכזית. היה בידי תרמיל הגב שלי שהכיל כמה אוצרות, חצי בלוק ציור, צבעים ועפרונות. לקבוצה שלנו היה אפילו רדיו. גם המכבסה עם הסיר הגדול הותקנה בעליית הגג.

המזון הגיע במשאיות. מובן, שכל המעורבים שוחדו. האחראי הראשי להזנה היה ממישקולץ. הכרתי אותו היטב, הוא היה סוחר תבואות ובבעלותו היו עגלות ומשאיות. בעזרת תעודות מזויפות ובשם 'הצלב האדום השוויצרי', הייתה אפשרות כמעט עד הסוף להבטיח את צרכינו באופן מוגבל וצנוע. כל יום הייתה דייסה. כשצלצל הפעמון הדייסה חולקה לתנועות בדליים.לפעמים קיבלנו גם לביבה צנומה.
לא זכור לי מה עשינו כל היום, לבד ממלאכות הבית, הניקיון וכו'. ניסינו להשתעשע ולדחוק את החרדה המתמדת."

(שמוליק כץ Shemuel (Alexander) Katz)

 המשך>>